חשוב לכם לקרוא על התנהגויות אופייניות של ילדי הפרעת הקשב ולקבל כלים יישומיים לתגובות הוריות מותאמות ?

הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג ומדי פעם תקבלו ממני מייל עם הפוסט החדש. אל דאגה אני לא חופרת לכם וכמובן שניתן להסיר עצמכם מהרשימה בכל עת שתרצו

  • אורלי כהן

מה עם הכלים שנשארו בכיור?

"מה עם הכלים שנשארו בכיור, מתן?" שאלתי רגע לפני שהבן שלי מתן עמד לצאת מהבית.. כן הילד שלי הפרטי, בעל הפרעת הקשב- " אני אפנה כשאחזור, במילא המדיח רק חצי מלא כעת.." חייך אלי, קרץ ויצא..

תכל'ס, לא באמת משנה מתי יפונו הכלים, העיקר שבסוף היום המטבח יישאר מסודר ונקי- כמו שאני אוהבת בכדי להתחיל את הבוקר למחרת ברגוע, והוא- הוא יודע את זה הילד שלי..וזה- התפקיד שלו; אז אני סומכת, נותנת לו מקום להרגיש משמעותי וזה כבר טבוע בו. (ולא, הוא לא ממלא את תפקידו 100% מהזמן, גם 50% מהזמן זה סבבה מבחינתי- כי ככה זה ילד בעל הפרעת קשב, יודע ב- דיוק מה התפקיד שלו וממש משתדל להצליח בזה- וזה מה שאני זוכרת ומזכירה לעצמי כל הזמן.


חלוקת תפקידים משפחתית דורשת מאתנו ההורים עקביות ומתן משמעות. איך קשורה משמעות לעניין? ילד רוצה להרגיש אנ"י; אהוב- נחוץ- יכול. ככל שנקדים ונקפיד על חלוקת תפקידים בבית, אפילו ילד.ה בן שנתיים, יכול.ה להוציא כלים מהמדיח למגירת הצלחות המתאימה, ובגיל 5 לערוך שולחן לארוחת הערב ובגיל 13 להכין לעצמו שניצלים לארוחת צהריים ואז.. לפנות למדיח... כך נגרום לילד שלנו להרגיש משמעותי בביתו, בקרב משפחתו- להרגיש שהוא בעל מסוגלות ושאנחנו ההורים סומכים עליו.

כשילד מרגיש משמעותי, בין היתר בזכות התפקיד המשפחתי שלו, כשהוא עוזר בחלוקת הנטל וכך תורם את חלקו להווייה המשפחתית של "הביחד" גם כשהמשימה הזו " משעממת" (ובואו נודה על האמת; היא משעממת ), וככל שאנחנו ההורים, נקפיד לתווך לו שאנחנו סומכים עליו בביצועה- הוא ימלא אותה, או לפחות ישתדל למלא אותה- המוטיבציה לביצוע תהיה שם.


אחד הקשיים המרכזיים אצל הילד בעל הפרעת הקשב שלנו הוא גיוס המוטיבציה לבצע פעולות שהמוח שלו תופס כ"משעממות". שעמום נובע מחוסר בדופמין- אותו חומר החסר במוח וגורם להפרעת קשב, אחראי גם על רמת המוטיבציה של הילד, וככה נוצר מעגל קסמים שכזה- שאנחנו מנסים לפצח בכל פעם מחדש. ככל שהמשימה נתפסת כיותר משעממת, כלומר, פחות מעלה את רמת הדופמין, הילד ימנע מביצועה- כך הדבר לגבי שיעורי בית, משימת סידור החדר שהטלנו עליו או התפקיד שקיבל על עצמו בחלוקת התפקידים המשפחתית.

אז מה עושים?

* מדגישים את הערך העומד מאחורי המשימה, מה המשמעות של מילוי התפקיד שלו וכמה זה חשוב לנו.


* נותנים דוגמה. ההורים הם המודל הביתי, וכל התנהגות שלנו נצפית ונמדדת ע"י הילדים שלנו 24/7 וכל התנהגות שאנו דורשים מהילדים כדאי שנקיים אותה בעצמנו, עפ"י מע' הערכים והאמונות שלנו.


* זוכרים שילד בעל הפרעת קשב זקוק לתיווך מתמיד בנוגע למשימות שלו כמו גם עידוד מרובה על ביצוען. לא משפט כמו: "יופי שהכנסת למדיח" אלא: "אני שמחה שזכרת את התפקיד שלך והשתתפת במשימות המשפחתיות"- ככל שזו תהפוך להיות השפה המשפחתית, הילד יגלה בעצמו את המוטיבציה לביצוע משימותיו.


הילד שלנו רוצה להרגיש אנ"י - אהוב, נחוץ ו- יכול.

אהוב ללא תנאי

נחוץ- הוא משמעותי ויש לו מקום במשפחה.

יכול- הוא בעל מסוגלות לבצע כל משימה ותפקיד ואנחנו, ההורים סומכים עליו. (כן, גם במחיר של התנפצות צלחת אחת או שתיים)

חלוקת תפקידים היא אחת הדרכים לאפשר לילד להיות מועצם ולהרגיש אנ"י.

ו- כן, בתמונה, מתן הילד בעל הפרעת הקשב הפרטי שלי, שמילא את תפקידו כמובטח כשחזר בשעת לילה הביתה.

30 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול