צעדתי בפארק בשבת האחרונה וראיתי לכל אורך נחל הירקון פריחת
חמציצים צהובה.
ברגעים הראשונים לא שמתי אליהם לב אולם לאחר שצעדתי כברת דרך, עלה מתוכי חיוך. נזכרתי בסבתא רחל שלי ז"ל וחייכתי. בדרכי חזרה הביתה קטפתי לי צרור קטן של חמציצים וחשבתי על הקשר בין החמציצים להורות שחוויתי.
אז מה הקשר?
סבתא שלי ז"ל בכלל לא אהבה פרחים, לא התאמצה במיוחד שיהיו
פרחים לשבת בבית,לא התלהבה כשסבא מיכאל היה קונה פרחים בחג או מועד אחר.
לא שחסרו אגרטלים יפים בבית ולא שהיא לא הודתה עליהם בחיוך קל ומיד טרחה למקמם ב"ואזה" הכי יפה במרכז השולחן הסלון אך- התלהבות לא היתה שם. אז מה בכל זאת אני זוכרת ובהחלט קשור למשהו מאד חשוב שהורים הרוצים לגדל ילד בעל בטחון עצמי יכולים לעשות בקלות;
בכל שישי הייתי חוצה את הכביש לבנין שמול ביתנו. שם, הייתי קוטפת צרור נכבד של חמציצים. את חלקם ייעדתי למציצת הגבעול ואת חלקם העיקרי- מתנה לסבתא לשבת.
סבתא היתה משגיחה עלי מבעד לחלון הכניסה הקטן, חושבת שאיני יודעת שהיא מתבוננת בי אבל אני, ידעתי גם ידעתי- התחושה שסבתא שם, שומרת עלי נסכה בי בטחון.
משהייתי חוצה את הכביש בחזרה, סבתא היתה נעלמת אל הביתַ פנימה, כאילו לא היתה עד לפני רגע בעמדת "השמירה". ואני, עליזה ושמחה הייתי מגישה לה את הצרור שלי.
סבתא היתה לוקחת את הזר מידי, מתבוננת בי בעיניה הירוקות ומחייכת. "איזה זר יפה הבאת לי הפעם" היתה אומרת בכל פעם מחדש ואני הרגשתי איך הגאווה ממלאת את ליבי. מיד היתה ממלאת אגרטל בגודל המתאים במים ומניחה את הזר אחר כבוד במרכז השולחן בסלון..
ומה בעצם עשתה סבתא- השגחה מרחוק- דבר שנסך בי בטחון רב ובעיקר התפעמות- עיניה הקטנות היו נפתחות אלי בשמחה עת הגשתי לה את זר החמציצים שלי ומילות התודה שלה מילאו את לבי: היא היתה מתפעלת מהזר ומהרעיון שלי לגשת ולקטוף עבורה זר חמציצים. ההתפעמות השבועית מהמעשה הכ"כ תמים וילדי- נסכה בי תחושת מסוגלות והעצימה אותי.
סבתא בחושיה האימהיים עשתה בטבעיות מה שעל כל הורה לעשות כשברצונו "להגדיל" את ילדו השגיחה עלי מרחוק והתפעמה, גם אם המעשה שעשיתי היה די שגרתי, ההתפעמות מהמעשה ודברי העידוד שלה, נסכו בי בטחון- עובדה שהמשכתי לעשות זאת כמעט בכל שבוע בזמן פריחת החמציצים.
בקרוב, טיפים והצעות נוספות להורות מעצימה ומגדילה. המשיכו לעקוב אחרי.
שלכם, אורלי