עצמאות- כמה קל זה יכול להיות?
אחת האמהות שבהדרכתי התקשרה אתמול: "..כל היום אנחנו בבית, ביחד. הילדים קופצים מספה לספה, מפזרים חלקי פזלים לכל עבר, אוכלים בשעות לא מסודרות וכל הזמן מבקשים שאביא להם אל השולחן עוד ועוד מאכלים.. אני כבר משתגעת.." שמעתי את היאוש בקולה ובעיקר שמעתי קריאה להבהרה, קריאה לעזרה.
אז מה עושים? עוצרים.
ילד בן שש יכול להגיש לעצמו מנה נוספת בהשגחת מבוגר, ילד בן 5 יכול לערוך את השולחן, ילדה בת 10 יכולה לסדר את החדר לבד. במיוחד מחר, כשלא נצא אל הפרקים ונשהה רק אנחנו, המשפחה הגרעינית והמצומצמת ונחגוג באינטימיות את יום העצמאות ה- 72 של מדינת ישראל תהיה לנו הזדמנות נהדרת ללמד את הילדים להכין יחד איתנו קבב וצ'יפס ולמנגל- ככה בלי הרבה אנשים סביבנו יהיה לנו את כל הזמן שבעולם ללמד אותם, לאפשר להם להתנסות ולהיות שותפים לגאווה שלהם בעצמם- כשיגישו לשולחן קערה מלאה באוכל שהם עזרו בהכנתו.
במי זה תלוי?
בנו ההורים. מה שנשחרר ונאפשר- ייעשה על ידי הילדים בשמחה. ילד רוצה להרגיש שהוא מסוגל ויכול, ילד רוצה להרגיש שסומכים עליו, גם אם זה במחיר של שבירת צלחת או כוס. ילד רוצה שאנחנו ההורים, נהיה גאים בו.
כן, גם הילד עם האימפולסיביות יעצור לכמה רגעים ויתבונן בהורה המדגים, בהורה שמאפשר לו לעשות יחד איתו. ילדים לומדים ממודל- מחקים את מי שמולם.
ומי המודל שלהם? אנחנו, ההורים . ומה אנחנו רוצים? לגדל ילד מוכן לחיים, ילד עצמאי
ובטוח בעצמו שמאמין ביכולות שלו.
ושיהיה לנו יום עצמאות שמח- למרות ועל אף הכל.