"ומשירת העשבים- נעשה ניגון של הלב..."
אני גרה בשכונה לא קטנה בת"א, שכונה שמפאת ליקויי תכנון שונים (עירוניים?) לא תוכננו שטחי הציבור בה כראוי אלא, בדיעבד עם התפתחות השכונה והגידול באוכלוסייה.
לימים דאגו שליחי חב"ד להקים לנו אוהל לתפארת במגרש הריק שעוד היה קיים בשכונה וכיום המגרש הוא חלק מרחבת החניה והמעבר בין בית הספר והגנים, אך קטנו מידותיו של האוהל...המתפללים נחלקים היום לבית כנסת "אשכנזי" ששוכן באחת מכיתות בי"ס, בית כנסת "ספרדי" שתופס מקום של כבוד באולם הספורט הבית ספרי ו- אוהל חב"ד, עם הנוסח שלו..- שכונה אחת, 3 בתי כנסת ובכולם יש מקום ובכולם אנשים מחייכים זה אל זה ומברכים לשלום ו"גמר חתימה טובה".
בעוד ארז בעלי ומתן בני הלכו הפעם אל בית הכנסת האשכנזי לתפילת נעילה, אני צעדתי כמדי שנה, אל אוהל חב"ד לשמוע את התפילה ואת תקיעת השופר. עמדתי מחוץ לאוהל חב"ד, המוני מתפללים בתוכו, ובחוץ, המוני אמהות, ילדים, זוגות וקשישים- כולם בלבן מחכים, צוהלים ומפטפטים- ממתינים לתקיעת השופר שיסמל את סיומו של היום הקדוש והצום.
באיזשהו שלב, הרים מישהו טלפון וצילם, ככה זה בשכונה שברובה היא חילונית, נשאתי גם אני עיני סביב- ובמרפסות הבתים הסמוכים עמדו דיירים, כולם בלבן, מחכים גם הם לשמוע תקיעת שופר.
כל השכונה היתה בחוץ, מפוזרת בין בתי הכנסת השונים, או ממתינה בציפייה במרפסות הבתים, וזה- מה שמאחד אותנו -חשבתי בזמן שעמדתי כך ממתינה.
בילדותי כשהלכתי עם סבתא ז"ל לבית הכנסת הקטן בגבעת סומל שדחפורי הרכבת הקלה השטיחו לא מכבר, הצטופפנו שם, אך גם התגנבנו בשקט אל בית הכנסת של קהילת יהודי סלוניקי המפואר, שנבנה ממש בסמוך- הלא הוא בית הכנסת "הצדף" שברח' בן סרוק, שיופיו ותפארתו משכו אותנו, במיוחד הילדים אליו והניגונים שעלו ממנו היו כה שונים ממה שהכרתי..
אתמול, כשהגיעו אלי ניגוני תפילתו של החזן, חייכתי, הם היו ערבוב של המוכר והישן מפעם יחד עם נוסח אחר מעט... וכולן, כל התפילות יחד עלו מעלה מעלה יחד עם תקיעות השופר שבאו אחריהן, מאחדות אותנו, כקהילה אחת שוקקת חיים על גווניה וייחודיותה.
הלוואי, הלוואי שנזכור את הקהילתיות הזו, את האחדות, את העובדה שיש מקום לכל ניגון וניגון...ניגון שעולה מהלב- ונכנס אל הלב.
"כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו, כל עשב ועשב יש לו שירה מיוחד משלו... ומשירת העשבים נעשה נגון של הלב." (הלחינה נעמי שמר, למילותיו של ר/ נחמן מברסלב)