# סיפור מהקליניקה לפני מס׳ ימים ביליתי בחופשה בצפון לרגל יום הנישואים, שם התפנקנו במסאז׳ מפנק. בחדר הקבלה, ניגש אלי מטפל צעיר שאמנם היה לבוש בחלוק רפואי אך ניתן היה לראות את ידו השמאלית מקועקעת במגוון קעקועים לכל אורכה. במהלך הטיפול הוא שאל אותי לעיסוקי ומכאן התפתחה שיחה מרגשת אודות הפרעת הקשב שלו, על הדחיפה של אמא שלו לאבחן אותו ולטפל בו ועל מורה מיוחדת אחת שהאמינה בו ודחפה אותו להצליח.
ומה הקשר לקעקועים?
בתום הטיפול הוא הראה לי שני קעקועים משמעותיים על ידו. באחד קעקע את דמותה של אמא שלו, שכדבריו; ״בזכותה אני עומד על הרגליים״ ובשני קעקע שמשת חלון שבורה, זכר לימים בהם ברח מבי״ס עד שלקחה אותו תחת חסותה מורה אחת, שלא הפסיקה לשוחח איתו, לעודד אותו ובעיקר, האמינה בו וביכולות שלו, למרות שתוייג בבי״ס כילד ״המפריע והבעייתי״ וכל זה בגלל הפרעת הקשב ו- לקות הלמידה בהן אובחן.
הרגשתי עד כמה מילותיה החמות של המורה ממש ״מקועקעות״ על לוח ליבו, ראיתי את הניצוץ בעיניו כשדיבר על אמו ועל מורתו המיוחדת. כבר אמר הרב קרליבך: "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו". והנה, שוב נוכחתי לדעת כמה שהמילים שלנו יכולות לשנות, להשפיע ו.. להיות מקועקעות בנפשו של אדם..וכמה כל ילד/ אדם זקוק לאדם אחד (לפחות) שיאמין בו- ואני מוסיפה; כי כל אחד הוא יחיד ומיוחד.