עם פרוץ המלחמה עבר המוח של כולנו למצב של השרדות, זה ה"אוטומט" שלנו... כשהמוח מזהה סכנה מוחשית ומיידית, הוא "מוריד מסך" על מערכות וצרכים פחות חיוניים לקיומנו כמו למשל המחשבה באיזו סדרה נצפה הערב בטלוויזיה ומתמקד באחת מהאפשרויות האינסטינקטיביות העומדות לרשותו והידועות בכינויין - FFF בואו נדמיין את זה רגע, נדמיין שפגשנו נמר באמצע הרחוב: מה אנחנו יכולים לעשות? Freeze - אני מזהה את הנמר כסכנה אבל אני קופא במקום, לא מצליח בכלל לתפקד ולנסות להציל את עצמי Flight - אני מזהה את הנמר כמסוכן ובורח ממנו מיד, בתקווה שאני רץ מהר ממנו... Fight - אני מזהה את הנמר המסוכן ומחליט להילחם בו. בכל אחת מהדרכים שנבחר, המוח שלנו יודע לתפעל את הלב, הריאות והשרירים שיעמדו לרשותנו בכל אחת מהאפשרויות ומוריד/מנמיך את פעילות המערכות הפחות חיוניות למצב ההשרדותי שזיהה. האוטומט הזה קיים במוח של כל אחד מאיתנו ונשאר בו כשריד מתקופת האדם הקדמון וציד המערות..
אז.. נמר לא פגשנו אבל בהחלט נתקלנו בסיטואציה מסכנת חיים, טראומטית וקשה באותה שבת של ה7 באוקטובר... ומאז אצל כל אחד מאיתנו, על פי דרגת הסכנה המוחשית והמיידית שחש לחייו, עבר המוח שלנו ל"מוד" השרדות. מאז אותה שבת ארורה אנחנו במצב מלחמה, מלחמה על הבית ועל החזרת הבטחון ושלוות החיים לכולנו, אבל חשוב שנזכור שככל שהמוח נשאר במצב השרדותי זמן ארוך יותר, ההשפעה על כל מערכות הגוף והנפש קשה יותר ועמוקה יותר. ככל שנצליח- כמובן, כל אחד במידת הריחוק שלו מהסכנה המיידית שחש לחייו ו/ או גם במידת יכולתו להתרומם מהמשבר הקשה מנשוא הזה שעברנו, ככל שנצליח אט אט לעבור במוח שלנו בחזרה למצב של הסתגלות ולמידה של המצב החדש- או כפי שקורא לזה דובר צה"ל- לחיות בשגרת מלחמה, כך נצליח להסתגל טוב יותר ונחזיר לעצמנו את היכולת לפעול לא מתוך השרדות אלא מתוך שיקול דעת, וויסות רגשי וקבלת החלטות.
שיקול דעת, וויסות רגשי וקבלת החלטות הם חלק מהתפקודים הניהוליים הנפגעים כתוצאה ממעבר המוח למצב של השרדות, חשוב לזכור שבשעת סכנה ומצוקה אנחנו עשויים להתקשות יותר ביכולת שלנו לווסת רגשות ולקבל החלטות- ואלו בדיוק התפקודים הנחוצים לנו כדי לפעול באופן מאוזן ומנוהל ולא מתוך יצר השרדות.... דוגמה מהחיים: אחותי דניאל התפנתה מהמושב בו היא מתגוררת בעוטף עזה, יום למחרת אותה שבת שחורה, אחרי שהיתה נצורה בביתה במשך 30 שעות בחדר השינה עם בתה בת ה-5 ושתי כלבות... הן הגיעו לביתי רועדות ומפוחדות ביום ראשון בערב... התמקמו ולאט לאט מרגישות בטוחות יותר. כל התפקודים הבסיסיים כאילו נעלמו לאחותי, אפשר לומר שחוץ מקצת לאכול ולזוז בחלל הבית מחדר לחדר היא לא תפקדה... ואז אחרי כמעט 3 שבועות של שהייה אצלנו, היא החליטה לבשל ארוחת צהריים לה ולבתה, חזרה לכבס לעצמה ועוד אי אלו פעולות לכאורה שגרתיות ויומיומיות שלא היתה מסוגלת לבצע כי המוח שלה עבד השרדותית ונשאר בדריכות גבוהה, לסכנה ששוב עלולה לבוא... כן, אט אט ככל שמשאבי החמלה העצמי, היכולת להרגיע את עצמי ולהעסיק את עצמי גבוהים יותר- יצליח
האדם לצאת מהמצב ההשרדותי ולהסתגל לשגרה חדשה... היום חודש וחצי אחרי פרוץ המלחמה, אחותי מתארגנת אט אט על בית חלופי במרכז הארץ על כל המשתמע מכך...
אין פה איזו נוסחת קסם שאגלה לכם, הזמן עושה את שלו אבל גם משאבי הנפש של כל אחד מאיתנו. ואם אני מרגישה שאין בכוחי "להתרומם" מהמצב ההשרדותי בעצמי- חובה עלי לפנות ולבקש עזרה והדרכה וכמובן, כדאי שכולנו נשים לב למי שסביבנו באם הוא זקוק לסיוע ואולי נבוך מכדי לבקש.... ** ובתמונה- ילדה שפונתה מביתה עם פרוץ המלחמה, וכעת מסתגלת ללמידה בלובי המלון בו היא שוהה...
מזמינה כל אחד מאתנו לבדוק באיזה מצב פועל המוח ולעבור אט אט ממצב השרדות למצב הסתגלות ולמידה.
מתקשים לעשות זאת בעצמכם- פנו אלי לקבל סיוע והדרכה.
מאחלת שכולנו נדע ימים שקטים ובטוחים במהרה.