השבוע כשעברתי על בקשות ההצטרפות לקב' הפייסבוק שאני מנהלת להורים לילדים בעלי הפרעת קשב קפצה לי לעין אחת התגובות של אמא שביקשה להצטרף לקבוצה.
"אני רוצה לדעת שאני לא לבד.." כך היא כתבה לי ואני- לבי מיד יצא אליה.
כשאנחנו מתכננים את המשפחה העתידית שלנו, אנחנו מדמיינים את הילד שיוולד לנו אפילו לפני היותנו בהריון. אנחנו מדמיינים איך ייראה, איך יתנהג, מניחים שילמד לדבר בשפתנו במהירות בזכות הגנים המשובחים שיקבל מזוג הוריו וכן הלאה... אף אחד, ממש אף אחד, לא מצפה שהילד יוולד עם לקות למידה, עם הפרעת קשב, קושי בוויסות או כל צורך מיוחד מסוג שהוא... (למרות שידוע כיום כי הפרעת קשב היא גנטית וכי סביר שלהורה בעל הפרעת קשב יוולד לפחות ילד אחד בעל הפרעת קשב בעצמו, זו עדיין יכולה להיות שונה מאד מזו של ההורה שלו..) אף אחד לא מתכונן לדבר עם הילד בעל הפרעת הקשב שיוולד לו בצורה אחרת משדיבר אל אחיו או אחותו שקדמו לו..
כשמתחילה להתברר אבחנה או הפניה לאבחון עובר המסע ההורי שלנו כמה שלבים, או כמו שהמרצה האהובה שלי, ד"ר רונית פלוטקין ז"ל חקרה וקראה להם: שלבי האבל של ההורה - שלבי אבל במסע ההבנה של הפרעת הקשב של הילד.
למסע הזה יוצאים זוג הורים עם המון שאלות. זו אחת המטרות של הבלוג והאתר שלי- לתת מענה לשאלות שצפות ע"י הנגשת הידע והמידע בצורה ידידותית.
כדאי גם להצטרף לקבוצת הפייסבוק כדי לקבל שם במה לשאלות ולהתחבטויות שלכם
ובכל מקרה, כמו האמא מתחילת הפוסט שלי- אל תשארו לבד, פנו לקבל הדרכה ותמיכה, מצאו את הבמה המתאימה לכם לשאול ולהיוועץ- זה חשוב כ"כ, המסע הזה הוא לכל החיים- כי הפרעת הקשב תלווה את הילד בכל שלב משלבי החיים, דרך מסגרות החינוך, תנועות הנוער, צבא, זוגיות, מעגל העבודה ועוד.. אל תישארו לבד.
ובתמונה- רק לאחרונה בהולנד במסע שלי בין זוגות אופניים מקושטים הפזורים ברחבי העיר ומשובבים את הנפש.