מסי, תשעה באב וילד הקשב שלך

מסי הפסיד בגמר הגדול של המונדיאל.

ילד עם ADHD עלול להפסיד בכל יום קצת מהאמונה שלו בעצמו.

יש הפסדים שלא שוברים אדם.

ויש הפסדים שיוצרים בתוכו חורבן.

כשמסי הפסיד בגמר המונדיאל, כל העולם ראה את הרגע.

ראו את הראש המורכן.

את המבט הכואב.

את המרחק הקטן מהגביע, שהרגיש באותו רגע כמו מרחק עצום.

אבל העולם גם ידע להזכיר לו:

אתה הרבה יותר מהמשחק שהפסדת.

ההפסד הזה לא מוחק את הכישרון שלך.

הוא לא מוחק את כל הדרך שעשית.

והוא בוודאי לא הופך אותך לפחות ראוי.

הלוואי שכך היינו יודעים להסתכל גם על ילד עם הפרעת קשב.

כי גם הוא חווה הפסדים.

לא תמיד בגמר גדול מול אצטדיון מלא,

אלא דווקא ברגעים הקטנים של היום־יום:

כשהוא שוב לא הספיק להעתיק מהלוח.

כשהוא שכח את המחברת למרות שהזכירו לו.

כשהוא התפרץ ושוב כעסו עליו.

כשהוא רצה להצטרף למשחק, אבל משהו בדרך השתבש.

כשהוא למד למבחן ובכל זאת לא הצליח להראות את מה שהוא יודע.

כל אירוע כזה אולי נראה לנו קטן.

אבל בתוך הלב שלו עלולה להיבנות עוד לבנה בחומה:

״אני תמיד הורס״.

״אני לא מספיק טוב״.

״אף אחד לא מבין אותי״.

״כבר עדיף לא לנסות״.

תשעה באב מזכיר לנו שחורבן לא מתרחש ברגע אחד בלבד, לפעמים הוא מתחיל בסדק קטן.

בעוד ביקורת, בעוד השוואה, בעוד מבט מאוכזב.

בעוד פעם שבה הילד מרגיש שרואים רק את מה שלא הצליח לעשות.

ולפעמים החורבן הגדול ביותר הוא זה שמתרחש בשקט בלבו של ילד.

אבל תשעה באב מזכיר לנו גם שחורבן אינו סוף הסיפור.

אפשר להתחיל לבנות מחדש.

בכל פעם שאנחנו מפרידים בין הילד לבין ההתנהגות שלו.

בכל פעם שאנחנו אומרים:

״אני מבין שהיה לך קשה, אתה לא ילד קשה״.

״לא הצלחת הפעם, אבל זה לא אומר שאתה כישלון״.

״טעית ועדיין אתה אהוב וראוי״.

״אני רואה כמה התאמצת, גם אם התוצאה לא הייתה כמו שרצית״.

מסי הפסיד משחק, אבל הוא לא הפך למפסיד.

וגם הילד שלנו צריך לדעת:

הקושי שלו הוא חלק מהסיפור,

אבל הוא לא כל הסיפור.

לפעמים משפט אחד של הורה יכול לעצור חורבן קטן בלב,

ולהיות האבן הראשונה בבנייה מחדש.

אז, איזה משפט הילד שלך צריך לשמוע ממך היום?